היי, אני ליונל עמית מיטלפונקט. יחד איתי נמצא חגי מלמד, שותף לדרך ומוחה בליווי בני משפחה מטפלים. אנחנו כאן כי יש מציאות שקופה שחווינו בעצמנו ועם תחושת שליחות אדירה אנחנו מתעגשים לשנות מציאות שלנו מאוד כאוה. אנחנו במשפחה שלי ליווינו את אמא שלי במשך 12 שנות מחלה, שבמהלכה אמא איבדה הרבה מאוד יכולות כל הזמן וזה פשוט כאב נורא. אני ליואתי את ההורים שלי בתקופות שונות של חולי וירידה תפקודית. הנתונים שיש לנו מראים שבישראל יש כמיליון וחצי בני משפחה מטפלים. מתוכם כרבע הם צעירים עד גיל 45. זה אומר שממש עכשיו בארגון שלכם אחד או אחת מתוך ארבעה עובדים ועובדות הם יאנגיברס. ואיךשהו עדיין אנחנו שומעים שהרוב המוחלט מרגיש פשוט לבד בסיטואציה. בגילאים מבוגרים יותר זה כאילו יותר ברור שמדברים על בדיקות, רופאים, ביטוחים ומושגים כמו עיפוי כוח מתמשך והנחיות מקדימות נזרקים לאוויר. זה בדרך כלל לא מה שמדברים עליו בגילאים האלה שלנו. אבל ככה זה כשאתם אנשים צעירים בשיא הקריירה והחיים שדואגים למישהו שיקר לכם. זה יכול להיות הורה, בן או בת זוג, ילד או ילדה או חברים קרובים שהם כמו משפחה.

הסטטיסטיקה אומרת שאם אתם מרגישים עומס אתם לא חריגים. בגלי 20 עד 45. הטיפול הזה הוא אירוע משבש וגם מעצב חיים. זה לא דומה לטיפול בהורה כשאתם כבר בני 60 והילדים גדלו. כאן הטיפול פוגש אכם כשאתם מנסים לבנות זהות, זוגיות, משפחה וקריירה. המדריך הזה נועד להפוך את הרעש לבהירות. אנחנו לא ניתן לכם רק טיפים לניהול זמן כי זה לא עובד במצב כזה. אנחנו ניתן לכם שפה חדשה וכלים פרקטיים לניהול האנרגיה שלכם בתוך הסיטואציה הזאת. המטרה היא שתצאו מהמסע ומהמדריך הזה לא רק כמטפלים טובים יותר, אלא כאנשים שמחוברים למה שבאמת חשוב לכם. כדי להבין מה קורה כאן, תחשבו רגע על המשפחה שלכם כעל סוג של מובייל. במובייל יש המון חלקים שתלויים באיזון הדין. כשחלק אחד משתנה והופך לכבד יותר, כל האיזון משתנה ויחד איתו כל החלקים משתנים. השינוי הזה הוא מה שאתם חווים כעומס בלאגן בחוסר יציבות. כאן נכנס אחד העקרונות הכי חשובים של ינגרס. אנחנו מדברים על שינוי תפקיד, לא היפוך טייטל. יש נטייה לומר הפכתי להיות אמא של אמא שלי או אבא של אבא שלי. זה נשמע חזק, אבל זה יוצר בלבול. אמא ואבא ישארו תמיד אמא ואבא. הטייטל לא משתנה. מה שמשתנה זה התפקיד שלכם בחיים שלהם. אתם, הילדים שלהם או בני הזוג מבצאים עכשיו משימות של ניהול רפואי ותמיכה פיזית. ההבחנה הזו היא קריטית כי היא מחזירה לכם את המקום הנכון שלכם בתוך המערכת. היא מאפשרת לכם לטפל מתוך כבוד ובלי לאבד את עצמכם. וזה נכון כמובן גם כשמדובר בבני ובנות זוג, אחים וילדים.

הצעד הראשון לשינוי הוא לתת שם למציאות הזאת. עד היום אולי קראתם לזה אומר בבית או תקופה קצת קשה. מעכשיו אתם יכולים לומר בקל אני יאנגיבר. אני מנהל משבר ומנהל חיים במקביל. תפסיקו להתנצל על זה שאתם לא זמינים ב-100% כמו פעם. אתם עושים עבודה מטורפת, שקופה שדורשת המון משבים של זמן ואנרגיה. הכוח של השם הזה הוא בידיעה שאתם לא לבד. אתם לא מדמיינים את התחושת עומס והקושי האלה. יש קבוצה שלמה של אנשים שמבינים בדיוק את מה שאתם מדברים עליו ומדברים את השפה הזאת. ההכרה זו היא לא תירוץ לירידה בביצועים, היא הבסיס לביצועים חכמים יותר בתוך הסיטואציה. אני מזמין אתכם להתחיל את התהליך כבר עכשיו. מתחת לסרטון מחכה לכם תוצר העבודה הראשון. הסיפור שלי במילים חדשות. זה דף עבודה קצר שיעזור לכם להגדיר את המובייל הזה. למי אתם דואגים ואיך הכל השתנה. זה יכול להיות בן משפחה וזה יכול להיות גם חבר קרוב שהוא המשפחה שבחרתם. תמלו את הדף וניפגש במודול הבא שבו נבנה את רשת הביטחון שלכם.

אחת התחושות הכי קשות של יאנגיברס היא סוג של בדידות, תחושה שאף אחד לא מבין אותי. חברים שלכם מדברים על הטיול הבא או על קידום בעבודה ואתם עסוקים בתוצאות של בדיקות דם או בתאומות תורים. הפער הזה יוצר בואה של בדידות ששואבת ממכם המון המון אנרגיה.

אנחנו חיים בעולם שבו הקהילה מסורתית כבר לא תמיד שם בשבילנו. פשוט כי סיימנו את רוב המסגרות שלנו. אבל יש לנו קרובים מבחירה, חברים שהם כמו משפחה, קולגות ואפילו אנשי מקצוע. בסרטון הזה נלמד איך למפות את הכוחות האלה ולהפסיק להיות צבא של איש אחד. זה לא רק בשביל השקט הנפשי, זה כדי שנוכל להמשיך ולתפקד לאורך זמן. אז אני רוצה שתעשו איתי תרגיל קטן ותיקחו דף וחצי דקה של שקט. ציירו על הדף את כף היד שלכם. כל אצבע מייצגת דמות אחת שיכולה להוריד מכם עומס. אנחנו קוראים לזה מי F. הביצועיסט זה מישהו שיכול לעזור בתכלס בקניות, הקפצות, לוגיסטיקה. האוזן הקשבת זה אדם שאצלו מותר לכם להתפרק, לבכות, להגיד שקשה ואפילו לספר בדיחות שחורות. האי העמום זה חבר או חברה שלא קשורים למחלה ולסיטואציה. מישהו שאיתו מדברים רק על שטויות ודברים נורמליים ורגע נושמים אוויר. איש המקצוע הזה רופא, עובד סוציאלית או הHR בעבודה שאפשר לדבר איתם על ההומסים. והאחרון זה דמות השראה. מישהו שכבר עבר משהו בחיים ומוכיח לנו שאפשר לצאת בצד השני ולהתחזק מזה. עכשיו תשימו לב, אלו חייבים להיות בני משפחה. הכוח שלכם כצעירים הוא ביכולת לבנות קהילה נבחרת. אם חסרה לכם אצבע במפה זה ממש בסדר גמור. עכשיו אתם יודעים מה אתם מחפשים. הרבה פעמים אנחנו לא מבקשים עזרה כי אנחנו לא רוצים להיות נטל. אבל האמת היא שאנשים סביבנו בדרך כלל רוצים לעזור. הם פשוט לא יודעים איך. הם מפחדים להגיד את הדבר או לא נכון אז הם פשוט שותקים ואולי הם פשוט לא מודעים למה שעובר עלינו. כשיש לנו את מפת המי 5 אתם יכולים להיות ספציפיים במקום להגיד אני קורס תנסו להגיד אני צריך שתעזור לי עם קניות ביום שלישי הקרוב ספציפיות היא המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לרשת התמיכה שלנו זה הופך את העזרה ממשהו מעיק ולא ברור למשהו יותר קל שברור ופשוט לתת אל תשאירו את הציור הזה במגרה תטלו אותו על המקרר או תצלמו אותו בטלפון ושימו שומר מסך ותזמו שיחה עם מי שרשמתם כי תמיד עדיף שהדברים יהיו בידיעה ובהסכמה לי יש כלל אצבע. ברור זה רק מה שנאמר, דובר וסוכם. אחרת זה פשוט לא ברור. סיימנו למפות את הכוחות. זה המשב הכי גדול שלכם למסע הזה ושתמיד אפשר לעדכן אותו. במודול הבא אנחנו הולכים לקחת את כל האנרגיה הזאת ולנהל אותה בשיטת ה-EDMIT. שם נלמד איך לייצר בהירות ביום יום בתוך כל הרעש הזה שקורה לנו. נתראה שם. ‏Ja.

ניהול זמן הוא קצת שקר כשזה מגיע ליאנגיברס כי אתם יכולים לפנות שעה ביומן למשימות עבודה אבל אם הלב שלכם נמצא בבדיקת ה-MRI של האדם היקר לכם השעה הזאת שוקלת טונה וגם אם תכננו היא כנראה לא ממש תהיה שעה של עבודה נטו אנחנו קוראים לזה המשקל הרגשי שיחת טלפון של חמש דקות לביטוח לאומי יכולה לרכן אתכם יותר מיום שלם של פגישות בזום החוכמה היא לא לנסות להספיק הכל אלא ללמוד לנהל את האנרגיה שלכם בכל רגע. כדי להחזיר לעצמנו את השליטה בתוך הרעש, אני משתמש ב-EDMIT. זה מערכת ניווט פשוטה שעוזרת לי להוציא את הערפל מהראש. איך זה עובד? חמש דקות, חמישה שלבים. E אמ רגש. מה המצב הפנימי שלי עכשיו? אני בהצפה? אני בחרדה? עצם השאלה והחיבור עם התחושה שלנו מורידה את הלחץ. קtשן D כיוון לאן הרגש הזה מוביל אותי מה יעשה לי יותר נעים כרגע אם מט חובה מה הדבר האחד שחייב לקרות היום כדי שארגיש שזה היה יום מוצלח היום עשיתי IS רעיונות איזה עוד מחשבות עוברות לי בראש עכשיו איזה קיצורי דרך או פתרונות יצירתיים יש לי אולי מישהו אחר יכול לעזור לי עם זה t זה taskס איזה משימות יש לי? אולי לא תספיקו היום את כל הטודוט, אבל טוב לרשום לעצמנו ולהעביר מהראש למחברת או לאפליקציה לניהול משימות ומשם ליומן. עכשיו תקשיבו, ברור לי שאין עליכם בעולם הזה ואתם יכולים לעשות המון ביום אחד ואז זה לא המטרה. זה רק מלחיץ לחשוב שאפשר להשיג הכל ביום אחד. לכן חשוב לתעדף ובכל יום לעשות את משימת החובה ואז אם אפשר עוד כמה משימות בינוניות וקטנות. תעבדו עם היומן ותכניסו לשם את הדברים. שום דבר לא באמת לוקח חצי דקה. אז תתזמנו את המשימות לכמות הזמן שנראה לכם שצריך, פלוס קצת אקסטרה. מקסימום תספיקו יותר או תיקחו לעצמכם רגע אישי. תכניסו לכם גם זמן לדאגה אישית ואוכל. ה-EDMIT לא נועד להוסיף לכם עבודה, הוא נועד לחסוך לנו את הזמן שבו אנחנו קופעים, מרגישים מבולבלים ולא יודעים מאיפה להתחיל. אז עכשיו אחרי שעשיתם את התרגיל קצת יותר ברור לכם מה אתם מרגישים עכשיו ומה הצעד המעשי הראשון שבאמת יקדם אתכם. שחיקה היא לא בהכרח התפרצות בכי באמצע המשרד. לפעמים זה שקט מוזר, ציניות כלפי הסביבה או תחושה שאתם על אוטומט. אם אתם מרגישים שהצבעים בחיים קצת דהו, זו נורת האזהרה. בארגונים של היום, מנהלי ומנהלות ה-HR מעדיפים לשמוע אתכם בזמן אמת. במקום לגמגם ולהסתיר, תבואו ותגידו, אני בתקופה מאתגרת רגשית ומשפחתית, אבל עדיין חשוב לי להיות כאן באמת. אני כאן כדי שתעזרו לי להבין וביחד נבין איך אני שומר על התפוקה שלי. לסיום המודול הזה, בואו נדבר רגע על הגוף שלנו. אנחנו לא יכולים לנהל משבר רגשי או בירוקרטי אם הגוף שלנו מרוקן. יש מונח שנקרא הורמזיס, שזה מצב שבו הגוף נחסף לגורם דחק או רעלן במינון נמוך ומתחזק כתוצאה מזה. בדרך כלל מדברים על אמבטיות קרח או סאונה כדוגמה, אבל בתכלס כולנו חיים כאן בסטרס מתמשך כי מאוד לא פשוט לחיות בתקופה הזאת בצ'יל. אז כיאנגיברס עוד נוסף לכם התיק הזה אבל אם נתרגל את הכלים שלנו נלמד לחיות עם המצב הזה כגורם שמתוך הקושי אנחנו מתחזקים בחיים עצמם כדי לדאוג לגוף שלנו לא צריך עכשיו לשנות הרגלים בצורה קיצונית מספיק לאכול טוב לישון טוב להיות בקשר עם אנשים שעושים לנו טוב ולהיות מחוברים לרגשות והתחושות שלנו אנחנו מדברים על ליצור כמה עוגנים פיזיים והם לא דורשים הרבה זמן בבוקר חשיפה לשמש תצאו ל10 דקות זה מאפס את השעון הביולוגי שלנו. בקטע של תזונה בגדול אל תגיעו למצב שאתם רעבים ולא אכלתם כל היום. בקצת יותר פרקטי עדיף חלבון לפני סוכר, אוכל ומים לפני קפה. המוח שלכם צריך דלק איכותי לתפקוד איכותי וקבלת החלטות. שינה זה בדרך כלל הריסט היחיד שבאמת עובד. שבע שעות זה היעד. גם שנץ קצר באמצע היום כדי להפס את המערכת הוא מושלם. וחשוב לנו גם להגיד מילה על ההרגלים הפחות טובים. נו, אתם יודעים, האלכוהול אישון חומרים אחרים. אנחנו מבינים שיש כאלה שזה עוזר להם להפחיד מתח וחרדה בטווח הזמן המיידי כדי להשתחרר מהעומס הרגשי והמעשי של החיים כיאנגיבר. אבל בבקשה תשימו לב שאתם עושים הכל במידה סבירה ובאחריות. אחריות זה אומר לעשות את זה עם אנשים שישמרו עליכם, אנשים שיודעים מה אתם עוברים ושבאמת יוכלו להיות שם עבורכם אם תצטרכו יותר תמיכה ועזרה. ואם אתם מרגישים שאתם צריכים לפנות לעזרה מקצועית אל תעססו כי בסופו של דבר כשאתם מטפלים בעצמכם אתם הופכים למטפלים טובים יותר גם עבורם.

בתוך סיר הלחץ של הטיפול קל מאוד ליפול לטענות. למה רק אני עושה הכל או אתה אף פעם לא עוזר עם אמא? הבעיה היא שטענה יוצרת מגננה ולא עזרה. כשאנחנו מאשימים הצד השני מפסיק להקשיב ומתחיל להתגונן. והתוצאה היא שחיקה כפולה גם מהטיפול וגם מהקונפליקט. ובתכלס כולם מושפעמים מהמצב גם מי שנדמה לו שלא. כדי לצאת מהלופ הזה אנחנו משתמשים במסלול הכפול. זה אומר להכיר בקושי של הצד השני, אבל להציב צורך ברור. אנחנו לא מוותרים על מה שחשוב לנו ואנחנו מנגישים אותו בצורה שאפשר להקל אותה. הנוסחה היא פשוטה ומהירה. רגש, צורך, בקשה. במקום אתה לא עוזר, תנסו אני מרגישה עומס כבד, רגש. אני צריכה לדעת שיש מישהו איתו בערב כדי שאני אוכל לנשום צורך. אתה יכול להחליף אותי ביום שלישי הקרוב בין שש לשמונה. בקשה. כשאתם מבקשים במקום להשים אתם נותנים לצד השני אפשרות להתקרב אליכם. זה לא מבטיח שכל בקשה תענה בכתלהב ומיידי אבל זה מבטיח שהשיחה לא תהפוך למלחמה שתישב מכם עוד אנרגיה קריטית. המטרה היא לצמצם את החיכוך כדי לשמור כוח לדברים החשובים באמת.

אחת הנקודות הכי נפיצות שאנחנו פוגשים ביאנגיברס היא החיכוך עם המעגל הקרוב. אחים, דודים, חברים קרובים. לפעמים יש אח שגר קרוב והופך לתכנאי של המחלה או לפחות ככה הוא מרגיש בעוד שמבחינתו האחרים נותנים עצות מרחוק או פשוט נעלמים בתוך החיים שלהם. זה עלול לייצר מרמור שמרעיל את המערכת, מקשה על הטיפול באדם היקר ובעצמנו ועלול לאשב נזק רב שאפשר היה למנוע עם תקשורת בריאה. החיכוך הזה נובע משני מקורות עיקריים. האחד הוא תפיסות שונות של איך נכון לטפל. אחת רוצה גישה יותר מעורבת ואינטנסיבית והשני רוצה לתת יותר חופש בחירה על המטופל. השני הוא פערים בלקיחת אחריות וזה יכול להיות מכל מיני סיבות כמו למשל חוסר רצון או חוסר יכולת אבל אם לא מדברים על הדברים ועושים טיום ציפיות בתוך המשפחה אתם עלולים למצוא את עצמכם נלחמים אחד בשני במקום להיות שם כשצריך

עכשיו משהו אחד שכדאי לזכור הנטל לא תמיד חייב להיות חצי בחצי בזמן אבל חשוב שיהיה איזשהו איזון כמו במובייל שדיברנו עליו כשמשהו משתנה זה דורש מאיתנו להשתנות קצת ולתת מה שאנחנו יכולים באותה נקודת זמן

אנחנו ממליצים לשבת לשיחה שבה כולם יוכלו לדבר את הרגשות, הצרכים והבקשות שלהם. תוכלו לייצר הסכמה ברורה. שבו פעם אחת ובבקשה לא בתוך משבר ותגדירו תחומי אחריות. אם אחות אחת עושה את הליווי לבתי החולים, האח השני יכול להיות אחראי על כל הלוגיסטיקה וברירוקרטיה מהמחשב. התחושה שמישהו מחזיק איתך את הנטל, גם אם הוא לא נמצא פיזית ליד המיטה, היא קריטית לחוסן שלכם כיאנגיברס. זו לא שיחה שמתקיימת פעם אחת. היא יכולה לחזור על עצמה ואתם יכולים לשנות את תחומי האחריות עם הזמן. עכשיו, במקום לתרגל סימולציות על יבש, אנחנו רוצים לשתף אתכם בסיפורים שקרו לנו באמת. לפני כמה חודשים הגיע אלינו חבר מתכנת בסטארטאפ, שהיה בהצפה מוחלטת בגלל פערים שהוא הרגיש עם האח שלו הגדול. האח הגדול דרש להעביר את אבא למוסד סיעודי. הוא רצה להשאיר את אבא בבית ולקחת את הכל על עצמו. זה כמעט פירק את הקשר ביניהם.

היעצנו לו להחליף את השיחות הכעוסות בפגישה מתוכננת. במקום ויכוחים בטלפון, כשהרגושות בשמיים, הם נפגשו ועברו לדבר את קבלת ההחלטות במסמך משותף. כל אחד העלה את הטיונים שלו, את העלויות והמחירים ואת היכולת שלו לתרום. ברגע שהנתונים היו על הדף, העומס הרגשי ירד. הם הבינו ששניהם רוצים את טובת אבא. הם פשוט פחדו מהמחיר האישי והעלויות שכל אחד ישלם בכל אחת מהדרכים. סיפור אחר עלה באחת הקבוצות ליווי שלנו. בחורה צעירה שטיפלה בחברה הכי טובה שלה. היא הרגישה שהיא טובעת כי שאר החברים פשוט הפסיקו להתקשר אליהם. היא לא שלחה הודעת כעס קולקטיבית אלא פנתה לכל אחד בנפרד בשיטה שלמדנו רגש, צורך בקשה כדי לייצר תקשורת בריאה ומקרבת. התוצאה. תוך 24 שעות הם בנו לוז ביכורי מסודר. אנשים הרגישו שהם פשוט צריכים הוראות הפעלה ברורות במקום לנסות לנחש מה הם צריכות. יש מיטוס מסוכן שאומר שאם היקיר שלנו סובל גם לנו אסור לההנות. כאילו אם נצא לדייט, למסיבה, נלך לחדר כושר או נטוס לחופשה, אנחנו בוגדים בהם. האמת היא הפוכה לגמרי. אם לא תזינו את עצמכם, לא יהיה לכם ממה לתת. השמירה על הנורמלי היא הדלק שלכם למרחקים ארוכים. החיים בצל הטיפול דורשים גבולות גזרה ברורים. קבעו לעצמכם זמנים שהם שטח סטרילי. זמנים שבהם אתם פשוט לא המטפלים. אלו זמנים שאתם מתעסקים בכל דבר שהוא לא הטיפול. קפה עם הבת זוג. יציאה עם האחים והאחיות שלא מדברים בה בכלל על ההורים. זה יעזור לכם לחזור לעצמכם מדי פעם כדי לקחת אוויר להמשך הדרך.

עכשיו זה לא יהיה קל. כן. האשמ, רגשות האשם, הם ינסו להשתחל פנימה בכל הזדמנות, אבל תזכרו, אתם אנשים חיים עם צרכים משלכם ואתם עושים את הכי טוב שלכם. גם אם זה לא מושלם, זה לגמרי מספיק טוב.

יותר מזה, אתם בשנים הכי יפות של החיים. ולמרות הקושי והכאב זה אחריות של כל אחד ואחד מאיתנו לדאוג לטוב שלנו. לכן בסוף המודול הזה מחכה לכם כלי קודש הקודשים שלי. רשימה של שלושה דברים שהם הקודש שלכם. תחביב, אימון, אמן אהוב או חברה שעליהם אתם לא מוותרים. גם כשהסופה משתוללת בחוץ, את זה אתם עושים בשביל עצמכם.

עכשיו למדנו לבקש עזרה, לנהל קונפליקטים עם המעגל הקרוב ולשמור על השפיעות והזהות שלנו. זה דורש תרגול וזה בסדר אם זה לא יוצא מושלם מהרגע הראשון. העיקר הוא להתחיל להשתמש במילים החדשות. במודול הבא אנחנו נצלול קצת לתוך המבוך של המערכת הבירוקרטית. נלמד איך לעבוד מול הבירוקרטיה והמוסדות מבלי לאבד את הלב ולהרים ידיים. נתראה שם.

בואו נדע על האמת. אף אחד לא אוהב בירוקרטיה. אבל עם כמה שזה מבאס, היא חלק מהמציאות שלנו כבני משפחה מטפלים. עכשיו בואו ננסה להבין אותה קצת יותר טוב. בירוקרטיה היא לא רק מילוי טפסים ושיחה עם יציגוע קופת חולים. בירוקרטיה היא מנגנון שאנחנו צריכים להבין אותו טוב יותר גם מבחינת דרכי הגישה שלנו אליה וגם מבחינת המחירים שהיא גובה מאיתנו. אחת הטעויות של יאנגיברס היא לנסות לעשות הכל לבד. מול כולם ולחשוב שאפשר לעשות את זה על הדרך אבל אף אחד לא סוגר פינה מול משרד ממשלתי או בית חולים באמת בדקה ובדרך כלל את מבלה מלא זמן עם הג'ינגל הבלתי בהמתנה על הקו או בחיפוש אחרי הפקידה הנכונה אנחנו רוצים לעזור לכם להיות פחות כמו האנשים שרצים בין הם פקידים ויותר כמו אלה שיודעים להתנהל מכון בסיטואציה כדי לעשות את זה טוב יותר הכנו לכם רשימה של עקרונות שיעזרו לכם בתהליכי עבודה עם גורמים שונים בין אם זה כדי למצות את הזכויות שלכם ובין אם זה כדי להבין טוב יותר את המערכת מולי אתם עובדים אז הנה הנה הצ'קליסט שלכם להתנהלות מול גופים כמו קופת קולים, ביטוח לאומי או כל גורם מוסדי רשמי אחר. תכננו זמן לבירוקרטיה. בירוקרטיה דורשת זמן ואנרגיה. אל תנסו לדחוף אותה בין לבין. תקבעו ביומן זמן יהודי בדיוק כמו פגישת עבודה. תלמדו את כללי המשחק מראש. תבדקו מה הם תנאי הסף והשלבים בתהליך. למשל בגמלת סייעוד או בביטוח הסיעודי. הכנה מוקדמת וידע מגדילים משמעותית את הסיכוי להצלחה. תנהלו את התהליך כמו פרויקט. שימרו תיקייה מסודרת עם מסמכים, תיעוד פניות ומה הצעד הבא. בירוקרטיה, סדר וידע הם כוח. אל תישארו לבד אם זה גדול אליכם. אם אין לכם זמן או כוח, תנו לעזרה. יש אנשי מקצוע, מרכזי מיצוי, זכויות ברשויות המקומיות או שירותים יהודים. לפעמים זה ההבדל בין ויטור לבין מימוש זכויות. תעוד יכול לעזור, אבל הוא לא מבחן. אם יש לכם כוח, אפילו שורה אחת בנייד יכולה לחסוך הרבה אנרגיה בהמשך. הקלטה של שיחה יכולה לעזור לכם לחזור אל הדברים בנחת גם אחר כך ולהבין יותר טוב מה נאמר שם בסו המילים מקצועיות. תזכרו שמאחורי המנגנון הזה יש אנשים שמנסים לעזור לכם. תנסו להפריד בין האדם לסיטואציה. ברוב המקרים האלו אנשים שרוצים לתת שירות ולא קמו בבוקר במטרה לשים לכם מקלות בין הדלגלים. מותר לכם לבקש עזרה, מותר לכם להתייעץ, מותר לכם לבקש עוד עברות ומותר לכם לעזר באנשי מקצוע או במינה מלאכותית. עכשיו טיפ מהניסיון שלי, תמיד תשאלו מי עוד יכול לעזור לי עם זה. לפעמים יש שם מותה יועץ ארגוני או שירות דרך העבודה שיכול לחסוך לכם המון זמן. אחד הכלים שאני משתמש בהם זה תיקייה משותפת. צרו תיקייה משותפת בענן שנקראת תיק רפואי או כל שם אחר. תסרקו לשם הכל סיכומי ביכורים, רשמים, בדיקות דם. שתפו את התקייה הזאת עם בני המשפחה שלכם או עם המי שלכם. וכשמישהו שואל אותכם איפה עשיתי האחרון, אתם לא מחפשים שעות. אתם שולחים לייק ב-30 שניות. זה ההבדל בין הצפה לבין שליטה. עכשיו אנחנו חייבים לדבר על מה קורה אם אתם לא זמינים, מה קורה אם אתם חולים או בחול בלי קליטה. למקרים כאלה תכינו את אנשי הצוות המקצועי ואת המיפי שלכם ותספקו להם תוכנית עבודה כתובה וברורה שהיא גם תוכנית גיבוי לכל צרה. תכינו דף נחיתה לחירום בתוך התיקייה הדיגיטלית שלכם. הוא כולל את כל מה שצריך ביום יום ובחירום. לוז, אנשי קשר, רשימת תרופות, מסמכים חשובים, הסברים מוקלטים, סיסמאות קריטיות, טלפונים של רופאים, מה שאתם צריכים. אם חס וחלילה קורה לכם משהו או שאתם פשוט חייבים חופש, המחליף שלכם נכנס לנעליים שלכם באפס זמן. זה לא חוסר אחריות לשחרר. זו הדרך הכי טובה לוודא שהטיפול לא יעצר. המדריך הפרקטי נותן לכם את הכלים הפיזיים לנהל את המבוך. אל תנסו ליישם את הכל בבת אחת. תתחילו בטיעוד היום יום ותעברו משם לדבר הבא. נגיד תיקייה דיגיטלית. קחו בחשבון שאתם עלולים לטעות ולפספס ולהיקשל. ממש כמו בפרויקט בעבודה. גם כאן זה יכול לקרות. תזכרו שאתם גודף ותשאירו מקום לחמלה עצמית. במודול הבא והאחרון נחזור רגע פנימה, נדבר על העובדן השקוף, על איבוד החוויה ועל כניסה לקהילה שלנו. נתראה שם.

אז הגענו לחלק האחרון במדריך שלנו. חלקכם איתנו בקבוצות או בליווי האישי או המשפחתי. ואם לא, אתם מוזמנים להצטרף לקהילה שלנו. אבל רגע לפני שאנחנו מסיימים חשוב לנו לדבר על פרידות. יש כל מיני סוגים של פרידות. מבן או בת זוג, ממסגרות שונות כמו צבא, לימודים או עבודה וגם ממישהו שטיפלנו בו כיאנגיברס.

תכלס, היו לי הרבה פרידות בתקופה הזאת של שתים עשרה שנה, אבל אחרי שאמא שלי נפטרה נחשפתי למאמר שקוראים לו ״זה הכי גרוע שאי פעם ראיתי אותו והכי טוב שהוא יהיה מכאן והלאה״. זה נגע לי בכאב הנוראי שחוויתי הרבה מאוד שנים ומסתבר שיש לכאב הזה שם. מעולם הליווי והטיפול קוראים לזה אובדן עמום. זה מה שקורה כשמי שאנחנו אוהבים חי פיזית אבל הנוכחות שלו חסרה. זה הכאב על החיים שתכננו לעצמנו. הקריירה, הטיולים, השקט, הנורמליות שבמקרה הטוב השתנתה ובמקרה הכואב יותר פשוט נעלמה. זה סוג של אבל שאין עליו שבעה, אין לו טקסים רשמיים ויותר קשה לסביבה להבין ולקבל אותו כי זה לא רגע אצלנו, זה פשוט השגרה.

אני רוצה שתדעו, מותר להתאבל על חיים שהיו לכם. על האדם שהיה ועל האדם החולה ששם עכשיו. ההכרה בכאב הזה היא לא כניעה, אלא חלק מתהליך של השלמה והכלה של מציאות כואבת. כשאתם נותנים שם לעצב הזה, אתם מפסיקים להרגיש לא בסדר. אתם לא חלשים כי קשה לכם, אתם חווים אובדן אמיתי. השלב הזה הכרחי כדי שנוכל להתחיל להשלים עם המצב. וככה הרבה יותר קל לתת מקום לדברים אחרים חשובים, לא פחות.

אולי זה נשמע רחוק כרגע, אבל יום אחד הטיפול האינטנסיבי יסתיים. השאלה היא מי תהיו ביום שאחרי? הזהות שלכם נצבעה בצבעי מטפל כל כך חזק שקל לשכוח את מי שהייתם לפני. אני זוכר את הרגע הראשון אחרי הלוויה של אמא שלי, שבו הבנתי שאני כבר לא בן של אמא חולה, אלא יתום מהם. בכל מסורת יש טקסי אבלות שהמטרה שלהם היא לתמוך וללוות את הרגע שבו נפרדים מאדם יקר. ביהדות קיבלנו את הלוויה, השבעה, השלושים והשנה כדי שנוכל להיות עטופים בתוך הקהילות שלנו ולתת לעצמנו זמן להחלים לפני שנחזור לגמרי לשגרה. בבקשה קחו את הזמן שאתם צריכים להחלמה.

בזמן הזה אני קורא לכם לחזור לעצמכם. ביצירתיות שלכם תאפשרו לעצמכם להיות קצת יותר במרכז. תחזרו ליצור, לטייל, תחזרו להיות מי שתרצו. כנראה שהזמן הזה גם יבקש מכם לכאוב ולהתגעגע. התהליך שעברתם כאן לא נעלם. הוא הפך אתכם לאנשים עם עומק אחר. אנחנו קוראים לזה להיות יאנגיבר בדימוס, כי החוויה הזו משנה משהו עמוק ומשאירה בנו חלל שמבקש השלמה והחלמה כל החיים. אל תפחדו מהחלל שנוצר. כנראה שכל אחת ואחד ירגישו אותו אחרת.

תזכרו שהפרידה היא חלק מהדרך ושגם שם אפשר לנווט ולבחור איך לעשות את זה נכון יותר עבורנו. המודל הכי טוב שאני מכיר לחיים עם אבל שנכון גם בתקופת ההתמודדות נקרא האבל הדו-מסלולי. כלומר שבמקביל לתהליך האבל אנחנו חיים גם את השגרה. זה בסדר אם רגע אחד תבכו כי כואב ורגע שני תצחקו כי נזכרתם ברגע של אושר משותף או ראיתם משהו מצחיק. לא צריך לחיות רק במסלול אחד. להפך. הדבר הבריא הוא לנוע בין שני המסלולים. כל זמן שאתם באיזון ומרגישים שאתם מתקדמים אל עבר העתיד שעכשיו יותר בידיים שלך או שלך.

אנחנו מסיימים את המדריך אבל זו רק ההתחלה. בכל תהליך משמעותי אנחנו צריכים איזשהו טקס סגירה. אז קחו לכם רגע, תנשמו עמוק ותחשבו על כל מה שעברתם כאן. אני מזמין אתכם לכתוב לעצמכם משפט אחד. אני בוחר להשאיר מאחור את האשמה ולוקח איתי למשל את שיטת ה-EDMIT. הפעולה הזאת היא הצהרת כוונות. היא הופכת את הידע שלמדתם לכוח פעיל בחיים שלכם. אתם כבר לא קורבנות של הנסיבות, אתם המנהלים של הסיפור שלכם. הדבר הכי חשוב לדעתנו הוא לא להיות בזה לבד. אנחנו מחכים לכם בקהילה. אנחנו בשער יאנגיברס.