הרגע הזה, כמו שהוא באמת
יש שלב שבו המילה סרטן עדיין לא נספגת. שומעים אותה, מהנהנים, שואלים שאלות רפואיות חכמות, ואז מגלים בלילה שהיא פשוט יושבת בגוף כמו אבן. זה לא כישלון שלכם. זה בדיוק ככה נראה הלם: המוח מגן על עצמו בטפטוף, כי כל המידע בבת אחת פשוט לא נכנס.
אם אתם מרגישים קהים, לא בוכים, לא מרגישים כלום, גם זה תקין. הבכי לפעמים מגיע בגל מאוחר. לפעמים הוא לא מגיע כבכי בכלל, אלא כעצבנות על דברים קטנים, כקושי להירדם, כתחושה שאתם צופים בחיים שלכם מבחוץ.
מה עוזר עכשיו, לא בעוד חצי שנה
- לא לברר הכול מיד. אין צורך להבין את כל הפרוטוקול הרפואי בלילה הראשון
- למצוא אדם אחד שאפשר להגיד לו את המשפט המכוער, בלי לסנן
- לתת לעצמכם ללכת לעבודה או ללימודים מחר. שגרה היא לא בגידה
- לשאול את אמא שלכם ישירות מה היא צריכה עכשיו, במקום לנחש
- לרשום שאלות לרופאים לפני הפגישה, כי בזמן אמת המילים בורחות
אם אמא שלכם עדיין לא סיפרה לילדים קטנים במשפחה, יש לאגודה למלחמה בסרטן מדריך טוב להורה שמדבר עם ילדיו. זה לא מחליף את מה שאתם צריכים, אבל זה יכול לעזור לכם לתמוך בה בשיחה הזאת.
האשמה שבאה בלי שהזמינו אותה
״למה אני לא שם מספיק״, ״למה אני לא בוכה יותר״, ״למה חלק ממני עדיין חושב על העבודה שלי״. האשמה הזאת כמעט אוטומטית, וכמעט תמיד שקרית. אתם לא נמדדים בכמות הכאב שאתם מרגישים. אתם נמדדים בזה שאתם כאן, שוב ושוב, גם כשקשה.
ובישראל, שבה כולם מגיבים מהר ומרגישים קרוב, יש עוד רובד: הציפייה השקטה שתדעו בדיוק מה לעשות, כי ״ככה זה אצלנו״. אתם לא צריכים לדעת. אף אחד לא יודע בפעם הראשונה.
מי עונה על זה היום, ומה חסר
האגודה למלחמה בסרטן כתבה חומרים טובים על התמודדות עם מחלת הורה. אבל כמעט כולם פונים לחולה עצמו, או לכל המשפחה גם יחד בלי הבחנת גיל. כמעט אף אחד לא כתב במיוחד אליכם, בני 18 עד 40: על הקריירה שנעצרת באמצע, הזוגיות שצריכה להכיל גם את זה, החברים שלא תמיד יודעים מה להגיד. בשביל החלל הזה בדיוק יאנגיברס קיימת.
אם קשה לעשות את זה לבד, יש שתי דרכים להתחיל: מדריך שכתבנו, ״לשאת את המסע״, שהולך איתכם צעד אחרי צעד מהרגע הזה. ולמי שרוצה גם אנשים אחרים באותו מצב, יש קבוצה מלווה בסבסוד Caregivers Israel, אפשר לקרוא ולהירשם כאן.
