מה ההגדרה אומרת, בעברית פשוטה
המונח ״בן משפחה מטפל״ מתאר את מי שנושא בחלק מהטיפול באדם קרוב, מתוך הקשר ולא מתוך מקצוע. לפעמים תפגשו גם את הצירופים ״מטפל עיקרי״ או ״מטפל בלתי פורמלי״, בעיקר בטפסים של קופות החולים, הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות. אלה שמות שונים לאותה מציאות: המערכת נשענת על בני המשפחה, והשם הרשמי הוא הדרך שלה להכיר בכך.
והנה מה שמצחיק, מהסוג שמצחיק ועצוב ביחד: רוב מי שעונים להגדרה מעולם לא שמעו אותה. הם פשוט קוראים לזה החיים שלהם.
רגע, גם אני? אני בסך הכול עוזר
כן, גם אתם. ההגדרה לא שומרת את עצמה למי שעזב הכול ועבר לגור ליד מיטת חולים. היא כוללת גם את מי:
- שמסיע את אבא לטיפולים בין עבודה לעבודה
- שעונה לטלפונים מקופת החולים של אמא, כי היא כבר לא עומדת בזה
- שחזרו לגור בבית ההורים כדי להיות קרובים
- שמנהלים מרחוק את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית שמתאמת תורים ותרופות
- שמלווים בן או בת זוג, אח או אחות, סבא או סבתא, לא רק הורה
אין ועדה שמחליטה אם אתם ״מספיק״ עושים בשביל זה. ההגדרה לא דורשת שתהיו לבד בתפקיד, ולא שתעשו הכול. היא דורשת רק דבר אחד: שתהיו שם, שוב ושוב.
למה חשוב שיהיה לזה שם
כי שם הופך עבודה שקופה לעבודה שרואים. כשיש לכם מילה, אפשר להגיד אותה לעובדת הסוציאלית בבית החולים ולהיות מובנים בשנייה. אפשר לבקש התאמות בעבודה בלי להרגיש שמבקשים טובה. אפשר לחפש קבוצה, מדריך, קהילה, ולמצוא.
ויש גם רשות פנימית שמגיעה עם השם: מותר שיהיה קשה. אפשר לאהוב מאוד את מי שמטפלים בו, ובאותו זמן להתגעגע לחיים שהיו לפני. שתי האמיתות האלה נכונות יחד, וזה בסדר גמור שהן גרות באותו לב.
אילו זכויות נקשרות להגדרה
ההגדרה היא לא רק מילה, היא גם כתובת לזכויות. למשל: חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת הורה) מאפשר לעובדים לנצל עד 6 ימי מחלה בשנה מהצבירה שלהם לצורך טיפול בהורה חולה. יש זכויות נוספות שתלויות במצב: בביטוח הלאומי, מול המעסיק ובקופות החולים. הריכוז הרשמי נמצא בעמוד בני משפחה מטפלים של משרד הבריאות. אם הצד הבירוקרטי מציף אתכם, יש לנו הקלטה מלאה של ערב על מיצוי זכויות בלי להשתגע.
מה ההגדרה לא מספרת
ההגדרה מדברת על מה שאתם נותנים. היא שותקת לגמרי על מה שקורה לכם: הקריירה שנקטעת באמצע פגישה בגלל טלפון מבית החולים, הדייט שמתבטל, החברים שמפסיקים להבין על מה אתם מדברים. בישראל, שבה המשפחה היא מובנת מאליה והמרחקים קצרים, ההנחה השקטה היא שפשוט תהיו שם. כמעט אף אחד לא שואל מה זה עושה לכם.
בגיל שבו כולם סביבכם בונים חיים, אתם גם בונים וגם מחזיקים. זה שלב חיים אמיתי, עם שם, עם זכויות, ועם אנשים נוספים שנמצאים בדיוק בו. בשביל השלב הזה קיימת יאנגיברס: מרחב של צעירות וצעירים שדואגים לאדם יקר. אם האדם היקר שלכם כבר איננו, או שהפרידה מתקרבת, יש אצלנו גם מרחב לפרידות ולאבל.